החלטה בתיק רע"א 16862-09-10

לפניי בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות של בית משפט השלום בתל אביב יפו בת.א. 22699-05-10 (כב' השופט צ. כספי) שעניינן בקשות מקדמיות שהגישה המבקשת, היא הנתבעת בתיק בבית משפט קמא. 

המבקשת נתבעה בבית משפט קמא בהליך של סדר דין מקוצר לשלם למשיבים סך של 566,080 ש"ח. התביעה מושתת על הסכם שבין הצדדים מיום 21.5.08, לפיו התחייבה המבקשת לשלם למשיבים עמלת תיווך בקשר עם רכישת מניות של חברת אגם תפן בע"מ. לעמדת המשיבים, שולם להם רק חלק מהסכום המגיע ולפיכך עתרו לחייב את המבקשת לשלם את היתרה. 

המבקשת הגישה שלוש בקשות: האחת, סילוק התביעה על הסף על יסוד הסכם פשרה מיום 28.12.09 (להלן: "הסכם הפשרה"), לפיו שולם למשיבים תשלום לסילוק מלא וסופי של תביעתם. השנייה, מחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר מחמת שכתב התביעה אינו עונה על הקריטריונים הקבועים בתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין"), להגשת תביעה בהליך של סדר דין מקוצר. השלישית, תיקון פרוטוקול הדיון על ידי הוספת טענות של המבקשת באשר לסילוק התביעה על הסף, אשר נשמטו לעמדת המבקשת מהפרוטוקול.

בית משפט קמא דחה את שלוש הבקשות.

באשר לבקשה לסילוק התביעה על הסף; בית משפט קמא קבע כי הגם שאין להקל ראש במשמעות הסכם הפשרה אזי, יש לבחון את טענת המשיבים לגופה לפיה הסכם הפשרה נחתם לאור מצג שווא של המבקשת באשר לסכום המגיע למשיבים. עוד נקבע כי עצם הגשת כתב התביעה עונה על חובת הודעת ביטול כנדרש בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). לפיכך קבע בית המשפט כי אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף.

המבקשת טוענת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן את מלוא המשקל הדרוש למשמעות הסכם פשרה, וכן התעלם מהעובדה שהמשיבים לא רק שלא ביטלו את הסכם הפשרה אלא אף אישררו אותו ופעלו על פיו, תוך שהמבקשת נסמכת על התנהגותם ומשלמת להם את מלוא המגיע לפי הסכם הפשרה. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי בית המשפט לא נתן דעתו לעובדה שהמשיבים בחרו שלא לבטל את הסכם הפשרה, גם לאחר שנודע להם על מצגי השווא, לטענתם. לא כל שכן, הם נמנעו גם לאחר מכן מלבטל את הסכם הפשרה. לדידה של המבקשת, שגה בית המשפט גם בקביעתו היזומה לפיה, עצם הגשת תביעת המשיבים, משמעה ביטול הסכם הפשרה. עוד נטען כי קביעת בית המשפט בהקשר זה מערערת את מוסד הפשרה, ועלולה לגרום להימנעות מהסדרי פשרה.

המשיבים תומכים יתודותיהם בהחלטות בית משפט קמא וסבורים שאין מקום להתיר את רשות הערעור. בתגובתם מפנים המשיבים לראיות נוספות שיש בהן כדי לתמוך בטענתם בדבר מצג השווא מצד המבקשת ומי מטעמה. הואיל ולצורך המחלוקת שלפניי איני נדרש לבחון את גוף הטענות, ממילא אין להידרש לראיות האמורות ולפיכך גם ניעתרתי לבקשת המבקשת להשיב לתשובה.

לאחר בחינת הבקשה, התגובה והתשובה לתגובה, לא ראיתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט וכי דין בקשת רשות הערעור להדחות ודוק;

שעה שבעל דין טוען כי נפל פגם בכריתת הסכם, קמה לו הזכות לבטלו וכקבוע בפרק ב' לחוק החוזים. המשיבים טענו במפורש בכתב התביעה (סעיפים 22 ו- 23), כי המשיב 2 "נפל קורבן לתרגיל הונאה עסקי", ומשכך ההסכם הפשרה "נכרת על יסוד מצג כוזב". לפיכך צדק בית משפט קמא שעה שקבע שיש לברר את הטענה האמורה, לפי שאם תוכח אזי הסכם הפשרה נולד בחטא. ער אני לטענות המבקשת באשר לכך שהחלטת בית המשפט עלולה לגרום להימנעות מחתימה על הסכמי פשרה, אך אין משקלה מאיין את הצורך לברר האם אכן דבק רבב בכריתה של הסכם הפשרה העומד על המדוכה. לא ניתן לשלול כי במסגרת שמיעת הראיות בתיק, יורם הנטל להוכחת טענת מצג השווא המיוחסת  למשיבים להתקשר בהסכם הפשרה. ביטוי לאפשרות כאמור הובעה על ידי בית המשפט העליון עת קבע כי ביטול פשרה בטענה של עושק, מחייבת ראיות "ברורות ומשכנעות" (ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא , פ"ד מג (1) 714), ומקומן של אלה בשמיעת הראיות בערכאה הדיונית.

 אמנם, לא ניתנה הודעת ביטול של הסכם הפשרה כנטען על ידי המבקשת. עם זאת, צדק בית משפט קמא בקובעו כי לפי ההלכה הפסוקה, עצם הגשת תביעה משמעה ביטול חוזה המייתרת את הצורך בהודעת ביטול (ע"א 367/83 מ.שושן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' רמות גזית בע"מ פ"ד ל"ט(1), 633). טענות המבקשת באשר להתנהגות המשיבים המשלימה עם הסכם הפשרה, לא כל שכן הם אף פעלו לאכיפתו ולביצועו של זה, אמנם מקשה על המשיבים ואף מעוררת תהייה ותמיהה, אך מקומן במסגרת שמיעת הראיות, ולא ניתן לקבוע על הסף כי יש בהן כדי לאיין את עילת התביעה. במיוחד נכון הדבר שעה שהוצג מסמך מעת התרחשות האירועים בו נכתב שאין בדרישת המשיבים כדי לוותר על כל זכויותיהם.

נתתי דעתי לטענת המבקשת הנטענת בהרחבה, ולטעמי הרחבת יתר במיוחד בתשובה לתגובה הנפרשת על פני עמודים רבים, כי דין בקשת רשות הערעור, להתקבל מחמת שבית משפט קמא העלה מיוזמתו את הטענה לפיה כתב התביעה עצמו מהווה הודעת ביטול.

בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט העליון בע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון  הבינלאומי של עורכי-דין ומשפטנים יהודים ,(2007):

"ככלל, בית המשפט אינו דן בטענות שלא הועלו בפניו, זוהי מהותה של השיטה האדברסרית שבה, תיחום הזירה - נעשה על ידי הצדדים (ראה ר"ע 674/86 מדינת ישראל נ' נאות סיני כפר שיתופי, תק-על 88(2), 1279). יחד עם זאת, אין לומר כי לעולם מנוע בית המשפט מלהעלות טענה ביוזמתו. נכון יהיה לומר כי בית המשפט ישתמש בסמכות זו לעיתים נדירות ובמקרים חריגים, כאשר לשיטתו - דרישת הצדק מחייבת זאת".

בית המשפט הורה כי להבחין בין טענה עובדתית שלגביה אין בית המשפט רשאי להעלות מיוזמתו, לבין טענה משפטית, שכן לגביה רשאי בית המשפט לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית אשר נפרשה לפניו.

לטעמי, עסקינן בטענה מהסוג הנמנה על טענות משפטיות בהבדל מעובדתיות, ולפיכך היה בית משפט קמא רשאי לעורר אותה מיוזמתו. במיוחד נכון הדבר שעה שמדובר בהלכה משפטית מבוססת, ידועה ומוכרת וכאמור בין היתר בע"א 557/75 אקגי נ' כהן [1976] נקבע:

" בהגשת התביעה לפיצויים בלבד ובהגדלתם נתן למשיב להבין שהוא מודיע לו על הביטול ומוותר על אכיפה ... כדי להראות על הרצון לשים קץ לחוזה אין צורך בהודעה פורמלית אלא אפשר להסיקה מהתנהגות הנפגע".

שומה היה על בית המשפט ליתן לצדדים הזדמנות להגיב לטענה, בטרם נתן החלטתו, ובהתאם למתווה שנקבע בע"א 11771/04 הנ"ל : " ובלבד שניתנה לבעלי הדין הזדמנות להגיב עליה". משכך, היה על בית המשפט ליתן לצדדים אפשרות להתייחס לטענה שהועלתה מיוזמתו ולא להעלותה לראשונה בהחלטה, שכן בכך סטה מההלכה הפסוקה דלעיל. עם זאת, לא ראיתי טעם להשיב את התיק לבית משפט קמא על מנת שיחליט בבקשה לאחר מתן הזדמנות לצדדים להתייחס לטענה האמורה, שכן זו כבר ניתנה במסגרת בקשת רשות הערעור. המשיבים חוזרים בתגובתם על ההלכות אותן ציינתילפיהן די בהגשת התביעה כדי להביא לביטולו של הסכם, ולא נדרשת גם הודעת ביטול כדי לבטלו. משכך, התוצאה בסופו של דבר לא תשתנה גם אם יידרש בית המשפט קמא לשוב ולדון בבקשה.

המבקשת מלינה על כך שבית המשפט שגה בכך שלא נעתר לבקשתה להשלמת פרוטוקול הדיון מיום 5.7.10, על ידי רישום טענותיה בדבר סילוק התביעה על הסף. לא ראיתי לקבל את השגת המבקשת גם בהקשר זה ולו מהטעם שבקשת המבקשת לתיקון הפרוטוקול, לא נתמכה בתצהיר כדין. אף לגופו, לא ראיתי כי נגרמה פגיעה למבקשת, שכן בית המשפט בהחלטתו התייחס למרבית ועיקר אותן הטענות שהמבקשת ביקשה כי ייווספו לפרוטוקול. 

לעמדת המבקשת, שגה בית משפט קמא שעה שלא מחק את הכותרת "סדר דין מקוצר". לעניין זה נטען כי טענות מסוג "תרמית" "הטעייה" ו"מצג שווא", אינן ראויות להידון בסדר דין מקוצר. עוד נטען כי התביעה אינה עונה על דרישת סכום קצוב, כנדרש בתקנה 202(1) לתקנות סדר הדין. בית המשפט קבע בהחלטה לקונית מיום 6.7.10 כי "כתב התביעה עומד בדרישות הדין לעניין הגשת תביעות בסדר דין מקוצר" ומשכך, דחה את הבקשה למחיקת כותרת. לטעמי, טוב היה עושה בית משפט קמא, אם היה מנמק ולו בקצרה את החלטתו, על מנת שניתן יהיה לבחון אותה. עם זאת לא ראיתי צורך להחזיר לבית משפט קמא את הבקשה לצורך הנמקתה, שכן מעיון בכתבי הטענות עולה כי מסקנתו של בית המשפט נכונה היא. כתב התביעה מושתת על הסכם שבין הצדדים ומשכך עונה על דרישת תקנה 202(1)(א) לפיו, על מנת להכשיר הגשת תביעה בהליך של סדר דין מקוצר, יש צורך בחוזה או התחייבות מפורשת ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב. אין דרישה בתקנות כי תהיינה גם ראיות בכתב לצורך הסכום הקצוב הנתבע.